כלי פשוט לשינוי אמונות מגבילות


אני לא יצירתית

כן כן זה מה שאמרתי לעצמי במשך כמעט 4 עשורים.
מבחינתי להיות יצירתית היה לעסוק במלאת יד, ליצור.
ואני? שתי ידיים שמאליות. או לפחות זה מה שאמרתי לעצמי.
אמא שלי, לעומתי, תמיד הייתה מאוד יצירתית.
עסקה במלאכת יד. סרגה, תפרה, רקמה ועשתה גם הרבה חוגים בתחום.
החל משזירת פרחים וכלה בדקופאז' (יש דבר כזה).
אה, והיא גם בשלנית מעולה.
מבחינתי זו הייתה המשמעות של יצירתיות.
בחוויה שלי אמא שלי יצרה.
ואני? בעיקר קראתי ספרים.
ואפילו יש לי כאן בבלוג המלצות קריאה

כשהבן הבכור שלי היה בן 9 גרנו בארה"ב.
בביה"ס מאוד עודדו את הילדים להצטרף לחוגי אומנות ויצירה. אז הלכנו ליריד החוגים שהתקיים בביה"ס בתחילת השנה.
הוא בחר להצטרף לחוג קרמיקה.
אני התחלתי להסיע אותו לחוג מדי שבוע, ולהמתין לו במתחם.
בזמן ההמתנה יכולתי להתרשם מכל העשייה והפעילויות מסביב.

רוית רדיאן בין ים ושמיים איך לשבור תוויות

ממש לא הבנתי את פשר ההתעניינות שלי.
הרי יש לי שתי ידיים שמאליות, אני לא יצירתית וזה בכלל לא בשבילי.

אבל העניין לא נעלם.
הצצתי לשיעורי מבוגרים בתחומים שונים ומשהו התחיל להתערער אצלי.
כל פעם שחלפה לי המחשבה הזו בראש,
שאלתי את עצמי האמנם?
באמת אני לא יצירתית?
באמת יש לי שתי ידיים שמאליות? 

בשלב מסוים אזרתי עוז ופניתי למישהי מהצוות.
הצגתי את עצמי, כולל האבחנה החד משמעית – אני לא יצירתית ויש לי שתי ידיים שמאליות.
 אבל יש לי ילד בן 9 שנורא נהנה מהעבודה בחימר, וחשבתי שאולי אני יכולה לנסות...

המדריכה אמרה לי כמה משפטים מאוד נבונים.
החל בזה שהבחירה בעבודה בחימר היא מעולה.
"הרי כבר האדם הקדמון עשה כלי חרס. אז בוודאות גם את תוכלי"
ואז היא אמרה משפט שמלווה אותי עד היום (חלפו יותר מ- 20 שנה).

 There is an art and there is a craft
 You might not be an artist, and you are not going to be the next Rodin. But you can do craft. for sure

בעברית:
"יש אומנות ויש מלאכת יד.
יתכן שאת לא אומנית (לרגע לא הבנתי את כיוון השיחה) אז את לא הולכת להיות הרודן הבא (איך היא ידעה שזה פסל שאני מאוד אוהבת?)... אבל בוודאות את יכולה לעסוק במלאכת יד"

 
בבת אחת היא הורידה ממני איזשהו לחץ שלא הייתי מודעת אליו כלל. נרשמתי לחוג.
נהניתי והתלהבתי מאוד מכל עבודה שעשיתי.
מאז לאורך השנים ניסיתי סוגים שונים של עבודות יצירה.
אפילו הייתי פעם במפגש של ציור אנטואיטבי. למרות שציור עבורי זה ממש שיא השיאים.

מה עזר לי לשבור את התווית הזו ששמתי על עצמי?

התשובה היא הטלת ספק.
התחלתי לשים לב שאני כבר פחות משוכנעת באמירה הזו.
האמנם מה שאני חושבת נכון?
ברגע ששאלתי את עצמי והתחלתי לענות לעצמי בכנות, הבנתי דבר מרכזי.
וזה שלא כל כך ניסיתי.
בילדותי אהבתי מאוד לקרוא וזה מה שהעסיק ומילא את זמני.
לא הייתי מוכנה "לבזבז" זמן קריאה על דברים אחרים.
תמיד שמעתי אנשים מתפעלים מהיצירות של אמא שלי.
אולי מראש בחרתי לוותר?
אולי חיפשתי לעצמי עולם משלי?

השיחה עם המדריכה הורידה ממני את הלחץ ההשוואתי הזה, וגרמה לי להסכים לנסות.
חוץ מזה, אמא שלי הייתה מעברו השני של האטלנטי... 😊

מסקנה מרכזית מהסיפור הפרטי שלי?
 אל תיקחו שום דבר כמובן מאליו.
גם לא את הדברים שאתם רגילים לספר לעצמכם במשך שנים.

באימון אנחנו מדברים הרבה על ההנחות שמעכבות אותן. אותן תפיסות, סיפורים פנימיים, שמעצבים את חיינו.
ברוב המקרים אנחנו ממש לא מודעים אליהם.
אני לא חשבתי עד אותו שלב על האמירה שלי אל עצמי כמשהו כזה.
עבורי זאת הייתה אמת.

כשאתם שומעים את עצמכם מדברים אל עצמכם עם סימן קריאה בסוף המשפט - עצרו.
האם אפשר להחליף לסימן שאלה?

אם כן בדקו אתהאמירה הזו, שהפכה לשאלה.
יתכן וזו תחילתה של תקופה חדשה בחייכם.

 קרה לכם פעם משהו דומה?
יש לכם סיפור שאתם מספרים לעצמכם?
אשמח שתשתפו אותי כאן מתחת לפוסט. 

וכרגיל, תקפידו ליהנות בחיים,
זו האחריות שלכם,
רוית

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.